באחת מסדנאות החוסן שהנחיתי בנושא חוסן בגוף בטחוני, המשתתפים שיתפו שלמרות שהם יודעים שהזוגיות והמשפחה יותר חשובים להם מהעבודה, איכשהו בפועל העבודה קודמת לזוגיות ולילדים כי העבודה דורשת זמינות מסביב לשעון וכשיש אירוע התגובה צריכה להיות מיידית.
סוגיית איזון בית-עבודה אמנם מועצמת בגוף ביטחוני אך כיום היא נחלת הכלל. תרבות העבודה המודרנית מייצרת מצב שכמעט בלתי אפשר "להשאיר את העבודה בעבודה" לאור הזמינות למיילים, השיחות, ישיבות זום ושלא נדבר על אובדן הגבולות בוואטסאפ. המשימות לא עוצרות ואנחנו מרגישים חובה "לספק את הסחורה", חשוב לנו שיהיו מרוצים מאיתנו וכמובן שנהיה טובים לפחות כמו עובדים או מנהלים אחרים שאולי מתחרים איתנו על התפקיד הבא.
את הזוגיות קל לזנוח כי יש תחושה שגם אם לא נעשה כלום "היא שם", תמיד נוכל לפצות "בהמשך" ובבית אף אחד לא יחליף אותנו מחר בבוקר (סימן שאלה).
אפשר לכתוב המון על איזון בית-עבודה, אני לא מתיימרת לפתור את הסוגיה הזו במאמר אחד, אבל אנסה לחדד נקודה אחת שאולי תוכל לעזור לעשות שינוי:
כשאנחנו חושבים לוותר או לדחות שיחה/ פגישה / מייל וכו' אנחנו רואים באופן מיידי את המחיר (המנהל פחות יעריך אותי, אני לא אהיה בעניינים, מה יחשבו עליי וכו') לעומת זאת, המחירים של וויתור על זמן זוגיות או משפחה לא נראים באופן מיידי אלא רק לאורך זמן כשבהדרגה אנחנו מאבדים את זמן האיכות ביחד, האינטימיות, החיבור הרגשי ואת שאר החלקים אשר הופכים את היחסים מ"שותפות" לזוגיות.
אז בפעם הבאה שאתם שמים לב שאתם מוותרים על הזוגיות בשביל העבודה תשאלו את עצמכם – מה המחיר של הוויתור הזה לטווח הארוך? מה יקרה אם אמשיך לעשות את אותן בחירות פעם אחר פעם? איזה מחיר יהיה לכך על הזוגיות והמשפחה שלי?