פעמים רבות חינוך ילדים הוא נושא המעורר מתחים וקונפליקטים בין בני זוג, אנחנו נדרשים לקבל החלטות בנושאים שונים על בסיס יום יומי, כיצד נכון לפעול במקרה של ילד שלא נרדם, התנהגות לא מקובלת, כמה מסכים מאפשרים, מהי התזונה המתאימה, מה מרשים לילד לעשות בבית, על מה מעירים, איך מעירים, ועוד ועוד…
לפעמים ההחלטות או האמירות שנאמרות בהחלטה של רגע נתפשות כטעות "איומה" בעיני הצד השני אשר מרגיש שהילד עשוי להיפגע מכך ולכן בוחרים להתערב ולסתור את ההורה השני.
עבור הילדים ההורים הם חזית אחת, הילד מקבל את הביטחון הרגשי שלו מההורים וכאשר אנחנו סותרים אחד את השני בנוכחותו של הילד אנחנו מייצרים שתי בעיות. הראשונה היא המתח שיצרנו מול בן/בת הזוג כאשר ביטלנו את דבריו מול הילד. בעיה נוספת שיצרנו היא ערעור הביטחון של הילד בהורים, בלי להתכוון אנחנו מאלצים את הילד לבחור "צד", אם יש שתי דעות הרי באופן טבעי הילד מבין שיש אחד צודק ואחד טועה, אך הוא לא בהכרח יודע מה נכון והבטחון שלו "בהנחיות הממשלה" של הבית מתערערות, ממש בדומה לנו המבוגרים כשאנו מקבלים הנחיות סותרות…
בתקופה הנוכחית כולנו נמצאים הרבה יותר בבית והרבה יותר עם הילדים, כמות המתחים והקונפליקטים גדולה מתמיד והילדים חשים את חוסר הביטחון ואי הוודאות ומושפעים מכך.
אז מה עושים?
- משתדלים לא לסתור את בן/בת הזוג מול הילדים, גם אם נאמר משהו שאתם חושבים שהוא לא נכון, אפשר לדבר עליו אחר כך בארבע עיניים ולקבל החלטה משותפת לפעם הבאה ואולי אפילו לשנות את ההחלטה שהתקבלה אבל באופן משותף.
- כדי שנצליח לקיים את סעיף 1, עלינו לזכור שהנזק שאנו גורמים בסתירת בן/בת הזוג גדול יותר מהנזק של החלטה כזו או אחרת, ושלרוב ניתן לתקן ולהשפיע בהמשך גם על החלטות לא טובות.
- תנחשו? כן, מדברים מדברים ושוב מדברים, על מה חשוב לנו להעיר, על מה מוותרים, מה קריטי עבורנו ועל מה אפשר לדבר אחר כך.
התחושה של חזית אחת אל מול אתגרי התקופה תתן לנו כזוג תחושת ביטחון גדולה יותר שיש מישהו כתף אל כתף איתנו בהתמודדות ותתן תחושת ביטחון גדולה יותר לילד שירגיש שההורים יודעים מה הם עושים.
